פוסטים אחרונים

טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק ט' - חושך

השבוע מסדרת לי האולימפיאדה את החיים. אני כותב עם מספר מסכים משעה שלוש, המשיכה לשם כל כך ברורה שמרגיש אידיוט לעצור את עצמי. משליך את המחשבה שאולי זאת האולימפיאדה האחרונה על אבא. כמה הוא חושב, כשהוא מביט על המסך, שזאת האולימפיאדה האחרונה שהוא ייצפה בחייו. האם לא רצה לנסוע לראות את האולימפיאדה לא דרך מסך. האם הלחץ שלהם לנסוע לחו"ל לפני שמערכת הבריאות של שניהם קרסה הקיץ, היה בסוגת וואוו, זאת אולי הפעם האחרונה. האוצ' נפל אצן. אני כותב בחצי אחד של המסך ובחצי האחר האולימפיאדה, בשני מסכים, ריצה וקפיצה במוט. פרסומת של אתר הימורים עם פרצופו המחייך של מסי במדי ברצלונה. בראשון, לאחר שכבר גמרתי לכתוב את הפרק עם לנוצ'קה ומרום הלכתי לים ובדרך חזרה עלה לי הרעיון שמחר, כשאכתוב על רומאן, הוא יידבר עם מינה. חזרנו הביתה, התקלחתי וקילחתי את רובין כשקוואמי שם את השיר של הפרטנדרס "אני רוצה לישון"....ולדמיין שאת איתי. ומתחיל לבכות. אחחחח...ולחשוב שהרעיון השיחה עם מינה הופיע כשהייתי סאחי לגמרי. כמעט מפחיד. זה מסוג הרעיונות שאמורים להגיע כשאני צולל.

i want to sleep -the pretenders

הידיעה שנחום היימן נפטר עוברת ברקע חוה אלברשטיין מתנסחת בזהירות עליו, על הפער בין מרירותו, דעתנותו ולחניו היפים. אני חושב שאחת הסצנות היפות ביותר שלי היא של נחום היימן שר למפוני גוש קטיף. שלוש דקות ראשונות

Gush Katif Ani Nishba ,Disengagment 2005, version 1

השבוע היה לי שוב תקלה באימון עם מיכאל. מגניב אותי שדווקא עם אחד משלושת המורים הראשונים שלי בפארק, דה-פאקטו, מצוות ההוראה הראשון שלי, דווקא איתו נוצר סכסוך. הבעיה היא שהגענו לראש בראש בצומת שזה דרכי (לא מדברים, מתרגלים), דרכו (מדברים ומסבירים) או שנפרדות דרכינו רק שבעצם אין דבר כזה נפרדות דרכינו נפרדות דרכינו פירושו המשך ברוגז, מצב מגוחך שמטעין את המיינד פאק שלי. כמה זה מטריד אותו? האם יש לו מושג כמה זה מטריד אותי? אני מניח שגם הוא מתבאס, לא יודע עם כמה אנשים הוא מגיע לרמת חיכוך, לא אכפת לי להמר שאני היחידי. ראיתי את יורם ובא לי לדבר איתו שינסה לגשר בננו לפני שזה יגיע שוב, כמו בפעם שעברה, שאשכרא בא לי לדבר עם ניר, להתקיל את שנינו בשאלה הזאת. אבל רעבאק על זה, לדבר על ניר? אולי בעקיפין. סך הכול מדובר בשאלה כללית: תלמיד מתקדם מול תלמיד מתחיל באימון מתקדם. תלמיד מתחיל לא רוצה לשמוע אלא רק רוצה לעשות את התרגיל. משגע אותי כמה זה מטריד אותי השטות הזאת, זה נכנס לי ללופ במוח ולא יוצא ודווקא במרכז הישראלי. איזה עונש. חשבתי לדבר עם חנן, טוב נראה. לפחות האגרסיה הזאת הביאה אותי כמו גדול לשמוע את עודד כרמלי בהרצאה על פסואה. שאני אוותר על ערב פסואה בגלל שכרמלי מפחד ממני, לא רוצה לראות אותי ונעים מהנסיך הקטן לא מחזיר לי שיחות. מה אני ילד?

לורן מעלה פוסט שמספר שאור חלה בסרטן. אני רוצה לקבור עצמי. בחמישי כשהולך לשאול את ויקטור משהו לגבי החליפה (לוודא שנכון היה לי לקנות אותה סמול) הוא מספר לי שהילד שידו נתפסה בג'אקוזי הוא קרוב משפחה שלו. הילד שכב בקומה ואתמול הם חזרו מהלוויה. כשחזר הביתה הוא חיבק את הילד שלו עד שהילד נבהל. לא סיפרתי לו שבמקרים כאלו אני עוקב אחר כל ידיעה ברשת ואפילו עשיתי פולואו לילדה/רבנית שאספה תפילות לעילוי נשמתו (וארגנה את המאבק לא לנתק את הילד ממכשיר ההחייאה). חושך.

אהההה... היום יום מלוני, נכון...הבטתי במומלץ הצינור באסירות תודה. הרפיה שהשתררה בשרירי פני על המלצת הפס-קול המוסיקאלי מאפשרת לי לקרוא לה אהבה. כן, איזו הקלה יש בידיעה ששיא הרגש שאליו הגיע בשארית חיי יכוון על פי רוב למסך. ממממ... חיי המיוחסים, זהובים מלונים, תחת מזגן שאתמול התחדש בכבל שמנמן וחזר לקרר לאחר ארבעה ימים השבתה. מניש עבר להגיד שלום ושמחתי לארח כדי שיהיה לי תירוץ אחר מהסחת דעת, חוסר ריכוז ואולימפיאדה. שותים קפה, מפטפטים, כשהוא הולך בודק מה באטמן מספק, בי.בי.סי1 גולף נשים, ויקטוריה לאבליידי מברזיל, עם שם כזה ואללה, אני ברקע

‫#‏טמבורבורסודנימיתצחקנית פרק ט'- חושך

Herbie Hancock - Cantaloupe Island

קניתי חליפת גלישה השנייה בחיי, הראשונה היתה לפני 25 שנה, ריפ-קארל CORE. תמונות יגיעו בחורף. אחרי זה גלשתי בשקיעה עד שלא יכולתי לפקוח עין יותר על זכר מתעניין מדי ברובין. אירוע ספרותי לפני צעדתי לערב מוקדש לשירי פסואה שארגן עודד כרמלי, פסואיסט מושבע.בדרך ניסיתי להיזכר מתי היו שנות פסואה שלי, זכרתי שלא רחוק מוויטמן שכיכב בשנות שטיפת הודו. הוסחה דעתי וחשבתי מי המשורר שלי עכשיו. יוק. מרוב שירים בקיר לא יוצא לי לגשת לספר, מה שאומר שאין לי כוכב שירה המון זמן. עם המידע המטריד שמעתי את ההרצאה המעולה. עודד ניסח עבורי את הנוק-אאוט שנתן אחד מהפסאואים לוויטמן. לפתע צצה תוצאת חישוב מהי חלוקת הלייקים שאני מחלק אצל המשורר האשכנזי האחרון שרצה לי מאחור: נשים עבריות ובגדול. בתום ההרצאה הסתערתי על אהל בשם אחוות הקיבוצים ובאותו שוונג המשכתי לריטה ואלפרד ועדכנתי אותם על הממצא. ריטה הבזיקה שאלפרד הוא גם משוררת ישראלית ודי רווח לי כי בכל אופן אנחנו פה לעוגה עוגה.

‫#‏טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ט- חושך

צעדתי הביתה, נעצר ליד מקומות לילה חדשים שנפתחו, מביט באנשים הצוהלים, לא מקנא בשיט, הטיפולי שלי גבוה יותר חובק יותר מכיר את כולם. מהמצב הזה מתנפל על המסך הלבן (הם לא מזיעים, לא איחרתי) מהם עוד אין לי עוד אומץ לבקש סלפי, גם פאדיחות אם הם לא יעשו לייק. יא אללה אם אילה היתה פה היה יותר קל.מ מממ... יש פה ים קוסיות tlv here i come. נכנס פנימה ליד הבמה קרן וערן. ערן מסביר לי מה התכוון עודד כשדיבר עליו ואלה . אז גם אתה משוררת רציתי לשאול אבל המוסיקה לקחה, אחלא מוסיקה פה (מופתע מקצועי שוכח כמה כייף לילה tlv) והנה מצטופפים טו דו דו הואאאאא מתחילים

‫#‏טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ט'- חושך

המסך הלבן ברוטשילד 12

המשך קריאה "בלשי הפרא"

קלארה קאבסה, פארק אונדידו, 1995. מזכירתו של אוקטביו פס מספרת על העבודה איתו, כמה העריצה אותו ועל אירוע חריג (שחזר על עצמו כשלוש פעמים) שבו ביקש ממנה להסיע אותו במכוניתה לפארק. בפארק הזה הוא נפגש עם חבר בקבוצה שאיימה לחטוף אותו לפני שנים. הסתבר שהאדם הוא אוליסס לימה. קלארה התבקשה לעשות תחקיר על הראל-ויסרליסטים. התחקיר גרם לה לחוסר מנוחה ואוליסס נגע לה ללבה. בהמשך היא ניסתה לפגוש שוב, וללא הצלחה את אוליסס. "...הספור חזר ונשנה. דון אוקטאביו השאיר אותי ישובה על הספסל ויצא ללכת למעגלים באותו מקום שהלך בו יום קודם. נתתי לו את התרופות והוא לקח אותן ללא הערות מיוחדות. כעבור זמן קצר הופיע האיש שהלך גם הוא. כשהבחין בו דון אוקטאביו לא יכול היה להימנע מלהביט בי כאומר: את רואה קלריטה, אני לא עושה דברים סתם. גם האלמוני התבונן לעברי ואחר כך לעברו של דון אוקטאביו ולרגע חשבתי שהוא מהסס...הוא ודון אוקטאביו המשיכו ללכת וחזרו וחלפו זה על זה....עלה בדעתי שאיש משניהם אינו ממלמל לעצמו מילים אלא מספרים, ששניהם הולכים וסופרים, אולי את מספר צעדיהם...מספרים אקראיים, אולי חיבור וחיסור, כפל וחילוק."

מרייה טרסה סולסונה ריבוט, מכון כושר, קטלוניה, 1995 פ'1. השכירה חדר בדירתה לארטורו בלאנו והם, להפתעתה, מאוד התיידדו. בלאנו כתב כל הזמן. מצבו הגופני היה מעורער והוא היה מדוכא בגלל הריחוק מבנו הקטן. "מה עשית בימים האחרונים? שאלתי אותו. כלום, אמר, חשבתי, ראיתי סרטים.איזה סרט ראית? הניצוץ, הוא אמר. איזה סרט זוועתי, אמרתי, ראיתי אותו לפני הרבה שנים ולא יכולתי להירדם. גם אני ראיתי אותו לפני הרבה שנים, אמר ארטורו, ולא ישנתי כל הלילה. זה סרט אדיר אמרתי, סרט טוב, הוא אמר. במשך זמן מה שתקנו והבטנו בים...את זוכרת את הרומאן שכתב טורנס? אמר ארטורו פתאום. מי זה טורנס, אמרתי. הרע בסרט הניצוץ, ג'ק ניקולסון. כן הבן-זונה כתב רומן, אמרתי, אם כי זכרתי את זה רק בקושי. יותר מחמש מאות עמודים אמר ארטורו, וירק לעבר החוף. אף פעם לא ראיתי אותו יורק. סליחה, כואבת לי הבטן, אמר ארטורו. תירגע, אין שום בעיה אמרתי..הוא כתב כבר חמש מאות עמודים וחזר רק על משפט אחד עד אינסוף, בכל הצורות האפשריות, באותיות גדולות, באותיות קטנות, בטורים כפולים, בהדגשה, תמיד רק אותו משפט. ומה היה המשפט? את לא זוכרת? לא, אני לא זוכרת, הזיכרון שלי ממש גרוע, אני זוכרת רק את הגרזן ואיך הילד והאמא ניצלים בסוף הסרט. מרוב עבודה בלי שום שעשוע המוח של ג'ק נעשה רעוע, אמר ארטורו. הוא היה משוגע, אמרתי ובאותו רגע הפסקתי להסתכל בים וחיפשתי את הפנים של ארטורו, שיב לצדי ונראה על סף התמוטטות. אולי זה היה רומאן טוב. אל תפחיד אותי אמרתי, אמרתי, איך זה יכול להיות רומאן טוב אם יש בו משפט אחד שחוזר על עצמו? זה חוסר כבוד כלפי הקורא, החיים כבר מספיק מלאים חרא בעצמם שלא צריך בנוסף לקנות ספר שכתוב בו רק מרוב עבודה בלי שעשוע מוחו של ג'ק נהיה רעוע", זה כאילו שהייתי מגישה תה במקום וויסקי, רמאות וחוסר כבוד, אתה לא חושב? השכל הישר שלך מהמם אותי טרסה, הוא אמר, העפת פעם מבט במה שאני כותב? שאל. אני נכנסת לחדר שלך רק כשאתה מזמין אותי , שיקרתי לו. אחר כך הוא סיפר לי על החלום..."

חקובו אורנדה, פריז 1996. פ'1 צלם עיתונות שנפגש והתיידד עם ארטורו ברואנדה. כשמצבו הנפשי, הבריאותי והכלכלי של ארטורו היה גרוע. הפליא אותו שארטורו, למרות רצונו למות דואג לבריאותו וחקובו שלח לו תרופות מפריז. יותר מאוחר הם נפגשו שוב בליבריה באמצע עוד מהפכה. בלאנו וצלם נוסף, בחור שאיבד את בנו במחלה ורצה למות, יצאו למשימת התאבדות עתונאית. בלאנו הצטרף אליו כי לא רצה לתת לו לצאת לבד למשימה. "...ראיתי את בערת הסיגריות שלהם, הדחף הראשוני שלי היה לקום ולגשת אליהם כדי לחלוק אתם את אי-הוודאות של היום המצפה לנו, להצטרף ולו בזחילה או בהליכה על ארבע לשני הצללים שהבחנתי בהם מאחורי הסיגריות. אבל לא עשיתי זאת. משהו בנימת קום עצר בעדי, משהו במערך צלליהם, פעמים צפופים, גוצים, לוחמניים, פעמים מקטוטעים, מפורקים, כאילו הגופים שהטילו אותם כבר נעלמו"

ארנסטו גרסייה גרחאלס, אוניברסיטת פצ'וקה, 1996, פ'2

פרופ' לספרות והמומחה לקבוצת ריאל-ויסרליסטים. הוא אפילו פגש את אוליסס לימה. המרואיין לא יודע שהייתה קבוצה שנקראה כך בשנות ה-20. הוא מוציא ספר מחקר על הקבוצה שבו הוא מעדכן על גורלם של חברי הקבוצה"קרוב לוודאי שאני היחיד [הדגשה במקור] המתעניין בנושא. אין עוד כמעט איש שזוכר אותם. רבים כבר מתו, על האחרים לא ידוע דבר, הם נעלמו. אך אחרים עדיין פעיליםחסינטו רקנה, למשל, כותב כעת בקורת קולנוע ומפעיל את מועדון הסרטים של פצ'וקה. לו אני חייב את התעניינותי בקבוצה. מריה פונט חיה במקסיקו הבירה. היא לא נישאה, היא כותבת, אבל לא מפרסמת. ארנסטו סאן אפיפאניו מת. סוצ'יטל גרסייה עובדת בכתבי עת ובמוספי סופשבוע במקסיקו הבירה. לדעתי הפסיקה לכתוב שירה. רפאל באריוס נעלם בארצות הברית, אינני יודע אם הוא חי או מת. אנחליקה פונט פרסמה לאמזמן את קובץ השירים השני שלה, כרך בן פחות משלושים עמודים, ספר לא רע, במהדורה מהודרת מאוד. פייל דיווינה מת. פאנצ'ו רודריגס מת. אמה מנדס התאבדה. מוקטסומה רודריגז נכנס לפוליטיקה. על פליפה מולר אומרים שהוא עדין נמצא בברצלונה, נשןי ואב לילד, נראה שהוא מאושר, מדי פעם החברים שלו כאן מפרסמים איזה שיר שלו. אוליסס לימה ממשיך לחיות במקסיקו הבירה. בחופשה האחרונה נסעתי לפגוש אותו. ממש מחזה. אני מודה שבהתחלה אפילו פחדתי מעט. במהלך כל פ]גישתנו הוא פנה אלי בתואר אדון פרופסור. אבל בן-אדם אמרתי לו אני יותר צעיר ממך, למה שלא נפנה זה לזה בלשון קרבה. כרצונו רדון פרופסור ענה לי. אה, האוליסס הזה. על ארטורו בלאנו אני לא יודע כלום. לא , את בלאנו לא הכרתי, ולא רק אותו. לא הכרתי את מולר ולא את פאנצ'ו רודריגס ולא את פייל דיוינה. גם את רפאל באריוס לא הכרתי. חואן גרסייה מאדרו, לא. לא מזכיר לי כלום. בטוח שמעולם לא השתייך לבורה ואם אני אומר את זה, בתור הסמכות העליונה בתחום, כנראה שיש לי סיבה...היה איזה בחור בן 17, אבל לא קראו לו גרסיה מדרו. בוא נראה שמו היה בוסטאמנטה. הוא פרסם רק שיר אחד...והוא לא היה מקסיקני אלא צ'ילאני.."

האנשים שהכי הרבה מכירים את הקבוצה הם קוראי הספר "בלשי הפרא"

אמדאו סלווטירה, ליד ארמון האינקויזיציה פ'7 מסכם את הפגישה עם ארטורו ואוליסס לפני שהשניים יוצאים אחר עקבותיה של ססריאה "כולם שכחו אותם, חוץ ממני, בחורים, אמרתי להם כעצ שאנחנו זקנים ואין עוד תוחלת אולי ייזכר בה מישהו, אבל אז שכחו אותה כולם ואחר כך התחילו לשכוח את עצמם. זה מה שקורה כשאתה שוכח את החברים שלך. חוץ ממני, או כך נראה לי כעת.....לא רציתי להביט בהם. אבל הבטתי בכל זאת. וראיתי שני בחורים, האחד ער והשני ישן, והישן אמר, אל תדאג אמדאו, אנחנו נמצא את ססראה טינחרו אפילו אם נצטרך להפוך כל אבן בצפון. ואני פקחתי את עיני ככול יכולתי ובחנתי אותם במדוקדק ואמרתי: אני לא דואג בחורים, אל תעשו את זה בשבילי...והישן צחק או הפיק מגרונו רעש שניתן לפרשו כצחוק, הוא המהם או גרגר ואולי השתנק, ואמר: אנחנו לא עושים את זה בשבילך אמדאו אנחנו עושים את זה בשביל מקסיקו ובשביל אמריקה הלטינית, בשביל החברות שלנו, עושים את זה כי מתחשק לנו. האם הם התלוצצו? ..."

ארכיון
Follow me
  • SoundCloud Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • LinkedIn Social Icon
  • Google+ Basic Square
  • Tumblr App Icon
  • Blogger App Icon
  • Pinterest App Icon
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now