טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק ט"ו-פאקן סוף ולא להתראות

טיול עם תמתמ. היא שונאת שנוסע מהר ואני אוהב. ליד חדרה עוקפת אותי מכונית בלפחות 180 קמ"ש לשעה. העקיפה שלה, העובדה שהגיעה מאחורי כל כך מהר שראיתי אותה רק כגוף חללי נוסע, עוררה בי צהלה. הבטתי אליה לראות אם היא גם חוותה את הטיל שעקף אותנו. היא בוכה

מגיעים לקיבוץ כברי לפתיחה של מאיה כהן-לוי. מוריד אותה ומסדר עצמי למצב אדנותי של אחרי נהיגה. אני אוהב קיבוצים. אולי אני צריך לעבור לגור בקיבוץ. מופרט לא מופרט, לא משנה, התדר הקיבוצי מחלחל וריבונותי משתרשת ופורשת כנפיים. מרחוק אני רואה את דמותו של דוד. משם אני יודע שאני חייב לשתף פעולה עם הקונגלומראט התרבותי הזה. לא יודע איך, למה, כמה. אנסמבל טארין מנגן. ממממ....נזכר בלהקה שיפתח אלוני הביא ליום גולדמן. רגע..מה קשור? מוזג יין לקשר. רובין עושה חינדלעך לכולם והולכת לתמתמ שיושבת עם אורילי ופיטר קדימה. אני מאחורה על היין ועיניים על גליליות אוכלות שקדים. נמרוד שמי, הבן של יחיאל שמי שבסדנה שלו מאיה מתארחת, מספר על פגישתו עם מאיה בתנועה אחרת שלו בעולם, בקיבוץ סמר. מאיה מספרת שהיה לה חלום להגיע לסטודיו של יחיאל שמי, מורה אהוב שלה ובחלום היה וולקאם ענק. ולמרות זאת רעדו רגליה היא סיפרה. התערוכה לא היתה רגילה בעוד מובן. היא לא הביאה יצירה שלה שעבדה אצלה בסטודיו, אלא יצרה משהו משלה, פה. היצירה, מיצב פיסולי הורכבה מעשרים ושמונה אלף גפרורים שרופים, מיצב שביר על קרקע יציבה, אשלייה של תנועה, פחם ואפר בתנועה. מאיה מנהלת מסע למידה רב שנים שהמציאות היא כר הפעולה. המיצב תופס את כל החדר ויש אוושת צליל שמוסיפה עוד רובד. המיצב הוקם בעזרת חברים וחברות. כך כאן, בקיבוץ, יכלה מאיה באופן טבעי לחקור תודעה עצמית בעזרת שיתוף פעולה עם אחרים ומהי יצירה/ חיים שאינם רק למען

עצמי.

לאחר שהצלחנו לשמור על המיצב מזנבה המתנפנף של רובין המשכנו ליעדנו

הבא, ביסטרו מיכאל בכפר לימן

מ "מה אתה עושה פה יא מוצץ" קיבל את פני מיכאל. התעלמתי מפרובוקציה של סובייטים. אנחנו בלב מפא"י זה מה חשוב. רגוע, במטבח, לקראת סוף הגל, שף מיכאל גרטופסקי האיש ורזומה קרדון בלו שלצידו נסגרה תקופה וקריירה קצרה בעולם הטבחות שבה בעיקר למדתי לאכול. "באתי לראות את הלג'נד ולהאכיל את האישה". בגיגול מקרי מצאתי לפני מספר חודשים שהוא עבר צפונה. כמובן שאין לו פייס. נו, באמת טלפון...אמרתי לו שנשמות רעות ניסו לגרום לי להאמין שיכול ליצאת מהמשחק, שאתה גלילאי סגור שבת, קייטרינג לדוסים. צהריים מאוחרים והכינו לנו שולחן, השמש יורדת עלינו ונעים. גראפה יוליוס כחול לבן להתחלה, אנשובי כבוש לצידה. הצעד שמיכאל עשה, לצאת מתל-אביב וליצור את המקום שלו ושאף לא אחד יבלבל לו ת'מוח, הוכיח (כצפוי) כנכון. מיכאל מופנם יותר, גולש, חולמני, תן לו ת'שקט ברעש שלו, הפוך ממרגרט, ירון שלו ויונתן רושפלד שאצלו נפגשנו. המקום כדמותו. מוקפד אך לא מרחיק. מבין את סביבתו, חי איתה, בגובה עיניים ובעיניים פקוחות. פונקנו בראעיס, טאקו מקומי, פיתה לבנונית בגחלים במילוי טלה קצוץ, לפופי קלמרי בטעם פלאפל. אחחח...מעדן, תפוח אדמה בציר בקר ושום, ללקק ת'אצבעות. דג. אופפפפ היה מה זה טעים. יצאנו רק בשש בערב מכפר לימן וכבר לא הספקנו למטקות

בדרך להשקת "גן עדן של חמורים" ספרו של בני ציפר החלטתי כהסקה הגיונית מחיבור רצף טיעונים שהשבוע ארד על ברכי לפני אבא ואבקש שירחיב לדיגיטאל את מינוי "הארץ" שישי שיש לו. ניסחתי לעצמי בראש איך כוווווווווולם ירוויחו מזה, שלושת הדורות, קוראים בפועל ובפוטנציה. התסריט הכי גרוע, שסביר שיקרה הוא שיהנהן בראשו ואצטרך לבקש שוב ושוב, עד שמישהו מאיתנו יישבר: רצוני בהארץ או בור-סודיותו. מהרגע שנפלה ההחלטה פתאום כבר לא חששתי להופיע עם רובין, להשתטות בהערות מטופשות, להידחף בכוח, מחושמל מאימון זוגות ועוד רטוב ממקלחת שאחרי. כמובן שדבר ראשון התנפלתי על חתן השמחה (מפליא אותי כמה הוא גבוה. מאיפה מגיעה תפיסתי המטופשת שכל הסופרים נמוכים) הצהרתי בפניו על היותי חסיד בסתר מאז שענה לי בחביבות על שני דוא"לים ששלחתי אליו לפני שנים. האחד ב-2002 קשור ל"גנרל זיני חוזר" והשני ל"שכר הולם" ב-2004. הסיבות שפניתי אליו היו ענייניות ומנהלתיות, הפנייה לאילנה זפרן שאיור שלה היווה השראה לראשון ותרגומו של אורי סבג לקינה בארמית. אין לי מושג מדוע לקחתיו אישי. אולי חשתי כה מבודד ופינג מדויק חזרה הספיק? כך או כך מרגע שנכרתה מערה הפכה חווית קריאת "תרבות וספרות" לחונכות. השלכה ילדותית למבוגרים השלמה ללידת האחרת נאחזתי במוסף. באותה תקופה יצא לאור "שמות מקומות: המקום", הכרך הרביעי בעברית של 'בעקבות הזמן האבוד' בתרגום נפלא נפלא של הלית ישורון. האירוע שפומפם ב"תרבות וספרות" גירה אותי לקרוא את הכרך הראשון. 'קומברה' שינה לחלוטין את הרגלי קריאתי. פתאום אין להתחיל ספר ולגמור. היו ימים שקראתי אותו עמוד שוב ושוב, לא בגלל שלא הבנתי, סתם כי התענגתי. "תרבות וספרות" עם הדגש הלאקאניאני הסביר לי הכול. רק כשהתחלתי לכתוב ולהתחבר ברשת עם כותבים אחרים התברר לי שהוא אחד האנשים השנואים ביותר בזירה. 15 שנה אחרי, הגעתי לשלב ההבנה ששנאה לעיתים מדליה חברתית.

אחרי שקיבלתי או.קיי ממנו לגבי דוברמנית בתיאטרון התפניתי להסתכל על צעירות. המתולתלת התבררה כבת שלו. אופפפ איזה מזל שאני איטי. איפה אולגה אגב, פאק הראייה. נצמד לאלפרד וריטה, משוררים הם חברה מאוד נוחה ובודאי בערב של סופרים. הם מפטפטים עם מישהו מוכר. אילן ברקוביץ'. "מעריץ שלך אילן" זורק לו כשעובר מאחורי, כמה שעות קודם הוא העלה פוסט שאתגר אנשים לשתף שירים שלו. "בלשי פרא" פתח לי את הראש על משוררים/ות. הערב התחיל בהקדמה. אני אוהב לשמוע את ציפר מדבר, אני אוהב לראות אותו מדבר. הוא, תלבושתו מסמלים לי עבודה בכתיבה שחור-לבן מבחינתי שידבר לנצח. הוא לא. חבר משותף, בועז, נפטר בשנתו בגיל 60 ונרי לבנה מדברת עליו. היא מצחיקה ומספידה ביחד. תכונה מעולה ומבוקשת עם הגיל. נזכר בהערה בארוחת שישי כשדברתי עם רעות על השקת הספר והיא אמרה "אהההה, הוא בטח באבל, חבר טוב שלו מת". ואני חשבתי מאיפה היא מכירה חברים של ציפר כשנחטפנו לנושא אחר ואיבדנו רזולוציה. מורה דרך, מסביר את הקשר וטיב האדם. את הערב מנחה ---- [נו יומנאי מה יהיה, סופר צעיר ומבטיח, חביב ללא ספק, לא ברשימה. לשאול בשביל הדיוק מי פתח שביט או אלוני]. פרופ' יעקב שביט זה עתה פרסם מחקר על ייצוג החמור לדורותיו. דבריו פענחו עבורי את משיכתי לבלתזר החמור של ברסון. למרות שהוא והגיבורה הם תמונתי במשחק. הגיע הזמן לבדוק מצב החמורים כשארד דרומה, אני חושב. יפתח אלוני, מו"ל "אפיק", דיבר על התחושה החמקמקה של הנוכח והנעלם בציפר האדם וכתיבתו. לפני האירוע שוחחתי עם יפתח. הסתבר שיש לו עבודה של מאיה כהן-לוי. והנה עוד דוגמה ל"תנועה אחרת בעולם": ציפר והוא מכירים שנים קודם, כילדים שהתלוו להוריהם לאזכרה שנתית. בנג'י פרחי, דוד של ציפר, נהרג במלחמת העצמאות וקבור ב'גבולות' קיבוץ הולדתו של יפתח. אביו של יפתח היה חבר של בנג'י וכך יצא שיפתח ובני מכירים עוד הרבה מקודם. סופסוף ראיתי את רועי חסן, המשורר, זה ששנוא על שליש מחברי, ריכל חוויות הנגינג אאוט עם ציפר והקריא שיר. הוא סופר-אנרגיה, לא פלא ששונאים אותו הלבנים. דרור בורשטיין שערך את "גן עדן של חמורים" הדגים מחלקו הראשון, "אל המעבר", את אותה תכונת שקיפות/היעדרות=מוות שעליה דיבר יפתח קודם. עירית פרנק הקריאה קטעים מהספר. התגאיתי בעיתוי שלי כמחלץ פקק בקבוק היין בתום הערב והיתה לנו שיחה משעשעת על גיל וניו אייג'. איך לא. עוד שיחה מרתקת היתה עם איל מגד. סיפרתי לו על העיתוי שהגיע "סוף הגוף", ספרו האחרון, כשאבא היה בבית חולים. סוף הגוף הוא ספר אשפוז מעולה שהוכנס מייד לרשימת מומלצי מותג הבריאות. איל מגד אמר שמזלי שקראתי ראשון את ספרו האחרון. נאנחתי בשביל שנינו בעניין הזה. אני מקווה ששנינו נחייה מספיק שאוכל להגיד לו כך גם עלי. בינתיים, כיוון שהוא אולד טיימר הולך עם סנדלים ומכנסיים קצרות, לקחתי כתובת דוא"ל להראות לו את הסלפי שסחטתי ממנו.

קיבלתי הקדשה

ורדן לה-זוז

אתה טוען שאתה יציר שלי,

:ואני אומר

אתה יותר מקורי ממני-

בני (מוקף בעיגול)

לא הצלחתי להעלות משם פוסט. היו יותר מדי דברים. המוח זז בין היסטריה לכתוב (שאיתה הגעתי רק עד שלב הנוטס), רובין, התוכן, האנשים. כשראיתי שברקוביץ' הקדים אותי ויתרתי. אפס שכמותי, התחלתי להרגיש קצת מוזר.

מגיע לשנינו גיפציפר. מי גיפגף ראשון את ציפר, מי?

רוני לוי עשתה לי לנו טוב. אינטימי על הפסנתר. צלול, לא מחפש פטיט פרייז.

R. Schumann piano concerto in A minor - Roni Levy

C. Saint-Saëns piano concerto no. 2 in G minor - Roni Levy

אפרופו פטיט

אההה...נכון, פאקן מעבר עונה אמרתי לתמתמ מחפש הגיון להיאחז בו על גל החום והתקף ליחה צהובה שנפלטה בגושים של מילימטרים תחילה לניירות טואלט ואז ללא שליטה על הרצפה, מאפשרים לי לשחק אותה דוקטור ולבחון בדקדקנות את שגרירי הגוף. ממממ...המעגל המעליב, איזה שם נפלא המציאה הרפואה הסינית לתאר את חוסר איזון בין התהליכים, אלמנט נע בניגוד לטבעו "ומעליב" את האלמנט הבא אחריו. והפעם אקסטרא. הקיץ, אש, סתיו, מתכת, ואדמה, 18 ימים אחרונים של כל עונה, מעליבים זה את זה בתוכי ואני בתורי מעליב את פייסוש ולא כותב על הקיר. כאילו מה, הוא לא רובין שצריך ללטף אותה, הוא לא שתיל שצריך להשקות

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ט"ו- פאקן סוף סדרה, תודה ולא להתראות

הספד לפרס ותקופתו: את חיבתי לפוליטיקה ערמומית ואקסטרא זהירות שלא ליפול למלכודות צינית-משתקת אני חב לעליזה ליידנר, מורה להיסטוריה ומחנכת בבי"ס הריאלי (בסדר בסדר הפאקן עברי). זה קרה מהשיעור הראשון בסוף דצמבר. מלחמת יום כיפור, "המהפך", בואו של נשיא מצריים ושביתת המורים הארוכה ביותר בתולדות המדינה היו ההפניות ההיסטוריות שלי עד אז. מכיוון שחונכתי בעזרת עיתון "דבר", רהיטות עמוס עוזית שאותן בעזוז נעורים לא שם זין תיבלתי במשה קרוי א-לא דן בן-אמוץ, הגעתי בשל למשנת המורה עליזה שערבבה, מעשנת בשרשרת, אישי ופוליטי בגאווה אדונית לא מוסתרת ממרומי בית בירם. עליזה היתה פעילת ד"ש ועלינו, קהלה הצעיר שהורכב מכרמליסטים, פנימיונים ושורדי אינטגרציה, היא תרגלה פוליטיקה מעשית עכשווית דרך היסטוריה. היא לא הכחישה שגם היא, כשאר החיפנים שלא רצו מערך אך בטח לא התכוונו למנחם בגין, בצרות. שמעון פרס, אז יו"ר האופוזיציה היה אקזמפלר מופלא לגישתה הסיפורית. היא למשל לא החמיצה הזדמנות לתקוע חיצים בבלון שר הביטחון עזר ויצמן, מנהל מסע הבחירות המוצלח ב- 1977 שבחר בסיסמא "פרס – שטר בלי כיסוי" על שמודר מהמגעים החשאיים שנוהלו עם מצרים לפני הגעתו של סאדאת (שהגיע שוב לישראל, הפעם לחיפה, ונאם בעודנו מושבתים במלון דן כרמל). גם על רבין, שהדלפות מספרו "פנקס שירות" עם הביטוי "חתרן בלתי נלאה" לא הפסיקו לנזול בשארית שנת הלימודים, היא לא חסה. היתה לה נקודה חמה ליגאל אלון, אולי בגלל שמת בגיל צעיר באמצע השמינית, וניבאה שרבין לא יצליח בעימות חזיתי מול פרס ויהיה על שניהם מתי שהוא לשתף פעולה. היא כמובן סייגה שבשביל שתרחיש כזה יקרה על שלושתם, פרס רבין והיא, עליזה, להפסיק לעשן, והייתה בביטוי של אז, מאוד סקפטית בעניין הפסקת העישון.

איור: אורי הופמקלר

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק ט"ו- פאקן סוף ולא להתראות

חוזר מגלישת שבת. ים מבולבל מעט גלים נמוכים אבל חמים ונעים. עובר אצל מרגרט להגיד "שנה טובה", לורן והיא מכסחות האחת את השנייה, הזדמנות אחרונה לפני שלקוחות מגיעים (לא שזה מפריע להם). אני לטובת לורן וקובע עם מרגרט ששנה הבאה תהיה בוודאות יותר טובה. איך אתה יודע היא שואלת בפקפוק אני לא אז מה. נקבע כמו שעושים תוכנית, עולים על המאדים כזה. בבית מחכה לי תוכנית היום: רשומת סיום הסדרה, הכנת חזרה ורגל קרושה. מתחיל לקלף את הסלק, מפרק את עצם העגל ומבשל היא מצוינת, דשנה. תמתמ ניגשת אלי מראה לי התכתבות עם ישראל. בגלל הבעיות שלא נגמרות במזגן הם בהלוך ושוב. ישראל מרגיש מנוצל ומודיע לה, לנו שבתום החוזה, עוד שנה וחצי תהיה העלאה של 30% בשכר דירה. זעם עולה לראשי. מפרק את העצם בכוח, כולי משומן. ולפתע הכול מסתדר לי בראש. יש קו מוות, הכול מתיישר לשם, זה הכיוון הוא ברור כשמש. כל התוכניות להישאר פה את העשרים שלושים שנה הבאות קורסות, מי באמת רוצה, אני, אז מה?

פאקאן יאללא עולם חדש מלא רצונות פארש מחכה בחוץ.

אמא ביקשה שאשים הרבה פרחים ברגל קרושה. פרחים בנימית הן פרוסות

ביצים. ממלא את המגש פרחים. חצי חזרת לא הצליחה. אולי מחר ננסה לתקן

--------------------------------------------------

?עם פיטר, מה דויד היה אומר

עם איל מגד

עם עירית פרנק