שנתWAWA; קאטהSeFini; פרק א'- פוסט חגים

אחרי הים (חלק, מים נעימים, רובין בלעה פיתה וכמעט נחנקה) הסעתי עם תמרה וציוד ניקוי וצביעה לראות את הדירה שהיא שוכרת ביפו. זאת דירה עם תקרה גבוהה נהדרת, חלונות לצד מערב ומרפסת דרומית מעולה ליד השוק בתוך דירה ענקית עם עוד שתי דיירות שלאחת מהן, הותיקה, יש שלושה חדרים ואת המסדרון המשותף לכולן שהיא נעה בינן. דירת קטע שכזאת, תחושה קטע שכזה גם בננו, עדין אנחנו לא יודעים מה ואיך לעשות עם ואת מצבנו החדש. ועכשיו בבית אני יושב ומקליד עצמי לדעת מה איתי מה איתי בינות ארגזים. תערובת של התרגשות ופחד מהלא-ידוע כאילו היה ידוע קודם. ואלה נפטרה אתמול. לנוצ'קה התקשרה כשגמרנו לאכול ארוחת ערב. אחרי זה נור ואני הלכנו לעזור לאמא לסדר את המיטה והיא אמרה "את רואה נור, עוד מעט פוף וגם אין סבתא". זה אפרופו הפחד מהלא-ידוע כמובן. אני מרגיש שתחושת אי הנחת שלי נובעת מהסתירה בין הרצון לחוסר היכולת לנסח תחושותיי בצורה שתרגיש לי כנה. אין לי מושג מאיפה לגשת לזה. איזה פרצוף רגשון הייתי נותן לתהליך הזה? אני מרגיש את כולם נעים בערבוביה: את השמחה שקורה משהו שרציתי, את העצב שאנחנו מסיימים לא בהללויה (מי הבטיח הללויה?) את הפחד מהעתיד הכלכלי לבד את ההפתעה והוואוואאה על שמונים מיליון הדברים האחרים שקורים, את הכעס כשהיא מעצבנת אותי גם בימים האחרונים והכעס על הכעס שזה עדין מעצבן. את הגועל היא עושה בשביל שנינו, כשהיא נכנסת לבית והכיור לא נקי או איזו סטיית תקן במקלחת שגורמת לה לפלוט צלילי גועל. לא רואה כשזה קורה, אני מזהה מראש את אותו מצב רוח קתרטי ומסתגר לתוך עצמי. עושה הפסקה וגוזם את הצמח שגידלתי, שכחתי לצלם אותו. הצמח היה הפחות טוב בין השניים. השני תפס איזה מזיק ומת תוך שבוע. התמהמהתי להוריד אותו ולהערכתי תפסו אותו המזיקים שהרגו את התפוז הסיני ואת השיטה הסגולה. מה גרם למזיקים להיתפס לראשון ולא לשני, האם קרבתו לצמח המטפס שעל הגדר, אין לי כמובן מושג. לא נותר לי לראות בזה אלא אלגוריה על הצב והשפן וכו' וכו' וזה הזמן להאכיל את צבוש, מזמן גם לא צילמתי אותו. השיאומי מתקשה להעביר את הצילומים, אני מוותר..

שכללתי עוד את טכניקת לימוד הקאטה, עוד צעד לעקוף את חוסר יכולתי ללמוד אותה. מעכשיו הולך לתרגל כל תנועה במשך כחצי דקה עד דקה, כך אלמד את סדר התנועות וביצועה במשך שעה. היום כבר מבין שאחת הסיבות שלא מצליח ללמוד אותה היא אותה שיפוטיות משתקת כשטועה בסדר התנועות. רואה את הותיקים טועים בלי למצמץ או יותר נכון ממצמצים וממשיכים הלאה כמו שצריך. תקיעות דומה משתקת לי את ההתקדמות בקאתת מקל ראשונה. התעקשותי לא להתקדם עד שאסובב כנדרש את המקל הגיעה לשלב לא-רצוני, הבובה שבי מצייתת לאיזה קיבעון מושלמות לא אופייני.

1

עמידת מוצא

דרום

מקבילות

גובה מותנים, גב הכף דרומה

WU-WEI

2

הפרדת שמיים וארץ

זרועות מורמות לגובה עיניים, כפות מתרוממות על צירן. פני כף קדימה

פֿונאַנדערטייל פֿון הימל און ערד

מדגים: גדי אדוארדו מזור

היה מרגש לראות כמה מהתגובות לרשומה על "ארוחת בוקר ישראלית", גל חדש של אנשים הציעו לי חברות.

Nizan Weisman

ורדן קורא את (וכותב על) ארוחת בוקר ישראלית״ כמו שרק הוא יודע

Amit L Daniel זה מה שקורא כשאושו ולאקאן מצטלבים בחוויה הישראלית הפסיכוטית. מנקודת הזמן העכשווית מסתבר שלא רק שהוא לא בגד בנעוריו אלא אף מצא דרך להיות המאנטש שלנו בתוך הסיסטם. קודם כל היה אדם ואח׳׳כ נעסוק בלולאות הלופיות של בקורת הנרטיב. שלא ינבלו לי הנובילות, הנבלים מוזמנים לנבול...

Adi Ariel מעולם לא טעמתי סלט מילים כזה. אז קודם כל מרענן. מאוד מרענן.

Einat Yeffet Shukha אדו-ני יש מצב שלכותב יש אפילו יותר רעשים בראש, משיש בראש שלי (אז לקרוא, כן?).

Nizan Weisman יש רעש, ויש מוסיקה בדציבלים גבוהים (ומענגים)

Einat Yeffet Shukha Nizan Weisman כמובן, בשפה שלי זו היתה מחמאה

בגזרת הספרים אין לי סבלנות אלא לוויש פורי, החוקר הפרטי ביותר בהודו, שני ספרי בלש של טורקווין הול מפוכחים, משעשעים ומחממי לב (כן, יש מסתבר אפשרות לעשות את זה ביחד) שקייטן נתן לי. אמרתי לתמרה כשסיימתי את קריאת הראשון "תעלומת המשרתת הנעדרת" שזה מסוג הספרים שאולי עוד 20 שנה אוכל לכתוב בכזה סגנון. לא על ישראל כמובן, אולי על בורמה וגם זה כשאגמור לנקות רצינותי מעלי...

איבדתי שליטה על הסחות המסך בכתיבה של רבמכר. יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ואף אחת מהן תשנה משהו. אני חייב לזרום עם זה. קיצרתי פרקים והגברתי קצב עלילה, זה המיטב שמסוגל לעשות. השבוע גם עלתה לראשונה האפשרות לא לחכות עד הסוף כדי לפנות אליה, היא שבינתיים לא מזכירים שמה. הארי פוטר אני מת עליך. מחר פגישה בעבודה החדשה. אמא מודיעה שעוד לא יודעים מתי תהיה ההלוויה של ואלה כי משרד חברה קדישא נפתח רק בשמונה וחצי, ככה זה במקומות קטנים היא מסכמת. זה ממש טיפ לעלילה שלי. הגעתי לשלב שכל דבר הופך להיות טיפ, יוצא לתפוס מחסה בחוץ. הו פלורנטין מת עליך

--

חגגנו שמחת תורה בכנסת יספלנט עם סרט שאימא בחרה והתחרטה מהר מאוד. כמי שסוחבת את אבא רק לדרמות וקומדיות רומנטיות היה זה צעד אמיץ מצידה לכן גם סלחתי לה על שאמרה לי ששש....כשצחקתי סצנה אחת לפני שאימא של הגבורה מקבלת שבץ מוחי. הסרט "היא" של פול ורהובן מנתץ מוסכמות באומץ בלי להרפות לרגע מהמתח. איזבל הופר, רוקמת התחרה שלי מגיל 15 חוטפת מהחיים ומחזירה חזק. הם באו באיחור של שמונה דקות וכשהם מאחרים נעשה לי טוב. שונאים איחורים אצלנו במשפחה. תעצור מה אתה רץ אמרתי לאבא בכניסה לקולנוע, שנגמור עם הסלפי אך הוא לא שעה אלי ושעט קדימה לתולשת הכרטיסים. ימינה וימינה היא אומרת מחזיקה את הכרטיסים שהוא נתן לה ונעלם במבוכי ימינה ימינה. כואב לו לעמוד וללכת לאט אז הוא רץ בין ישיבה לישיבה. הסרט מעולה גם כי הוא עוסק בשלושת הגילאים ובקשיי האנשים באמצע להתמודד עם עוצמת שטויות ילדיהם והוריהם, צעירים וזקנים. אחרי הסרט אנחנו מתיישבים בבית קפה איטלקי עם עלאק שוקולד איכותי וכסאות נוחים. רק מלצריות מציין אבא, ממזר, תיסלם, מציין לעצמי וחוזר להקשיב לשיחת מה שהיה בסדר מה שיהיה בסדר ויאללה לזוז בין אמא לתמרה. הן מסכימות על זה שתפסיק כבר לצלם תפסיק כבר לכתוב תפסיק ותפסיק יש הסכמה ושפלופ, הנה חלף עבר. אבא משלם, תמרה שמה טיפ והולכים.

WAWAקאתהסהפיני פרק א' – פוסט חגים

אם למדוד לפי כתיבת רבמכר מצבי שביר, טוב שיש לי מדדים אחרים. ערב ולילה לפני, תחושת הזמן ככול שההפרדה הפיסית קרבה מתארכת. הכול נהיה בסלאו מושן גם מחוץ לשעות הצריכה. אימון וכנס אוטופיות לפני, אם אגיע. קיץ של אסתי בן-חיים מהחג החזיר אותי חזק, פאקן יותר מדי חזק לתקליטים של אחותי בצרפתית שהייתי שומע כשהיא לא בבית, שלא תקשיב איך אני קורע בצרפתית בלי להבין מילה. מרד ! עכשיו עם היוטיוב, מבין ולא במצב לעצור עצמי מלקרוע שוב את הגרון. מגוחך. מילא להגיע באנרגיה הזאת למרכז, כמה אגרופים מסדרים הכול אבל אלכוהול ועוד בEPGB עם הסאונד הבן זונה בטוח אשפך. באמת מתאים לי? טוב שויין נחליט יותר מאוחר

WAWAקאתהסהפיני פרק א' – פוסט חגים

line" by Christophe

תוצאת גיל זה לא תירוץ, מוטו התנועה הטיפולית, היתה קריסה לערסל היוגה בזויות בובה שנותקה מהחוט. מתנת כתיבת רבמכר היא תעסוקה תמידית בראש. לא חיבוטי משוררים אלא פורמולה 1 בטי בטי בם. עלילות אפשריות רצות בכמה מסלולים עד שנגמר להן זמן חיים וזה סימן שהגוף התאושש. למדתי קצת לרוחב ואז חפרתי לעומק בטבלת הקאתה המוערת, מתווה לביצוע שלה ביידיש בקונגרס השירה הווגונית. המוטו של טרבור סטון, מייסד הקונגרס הוא ציטוט של זוכה פרס נובל לשלום פרופ' ליאו שיאובו: אני מרצה עונשי בכלא מוחשי ואתם בכלא השקוף של לב. שיאובו, מרצה לספרות ופעיל זכויות אדם יושב בכלא כבר תשע שנים. פאק ואני מתבכיין

WAWAקאתהסהפיני פרק א' – פוסט חגים

Bootsy Collins - Bootzilla