צצצחוקים תערוכת בחירות; פרק ב

____----====בכתיבה=====----____

איתי שואל אותי אם אני עובד בגן ילדים. אני במשרד, ויתרתי על לכתוב משהו אולי לקדם משהו בהפקה. למה? שאלתי והוא אומר כי אני שומע ילדים. הוא שומע את קול הסירנה של אירנה שהגיעה לבדוק מה עניינים ועוד כמה דקות תיצמד לברוך במטבח ותעזור לו להכין סלט. כצפוי לי היא לא אומרת כלום על הרחבת השטח העדור בגינה הקדמית. יש לה תיאוריה שעשב צריך לצמוח פרא ואיכשהו היא הצליחה ליישם את השטות הזאת על ידי כך שהשרישה את הטענה שאם יגעו לה (ממתי זה שלה, היא אפילו לא גרה בהוסטל) בעשביה היא עלולה להתפרץ ואז מי יודע מה. נו באמת. טוב, את זה לא אמרתי לאיתי. ניסיתי להיות הכי מתומצת, סוג של עמדת הגנה מהסביבה המיידית ולשגר עצמי לתוך קפסולת פנטזיה. איתי אוהב את הרעיון. זה כבר טוב. השאלה איך עושים צוות חשיבה בנושא. אני בבלוק לגבי הדבר אבל אולי זה בסדר. רק התחלנו. אני לא רוצה להישאר במושג בחירה – בחירה חופשית, בחירתה של סופי...אני רוצה על בחירות עם הרבה דם. גם את זה לא אומר. אני אוהב את משמרת סוף השבוע, היא כל כך טראומטית שאין בכלל צורך בלחשוב על מה שעושה אלא רק להגיב. משמרת דירות מאפשרת התרגעות, מעבר בין בניינים, קפיצה למשרד. בהוסטל המדריך פקק. (ואני אפילו לא מדריך הראשי...). אני יוצא מהמשרד להמשיך לדבר. לא בא לי לסגור את הדלת ומשום מה נראה לי שהמטבח לא ממש מתפקד. הוא מתפקד אבל בדרך משלו. אירנה חותכת סלט כרוב, ברוך מטגן קישואים ומבשל ביצים קשות. זה לא יספיק אני נזעק ושם את סירי השאריות מאתמול על הגז במטבח השני. צולל לעבודה, משחק מטקות עם עקיבא, כמעט היחידי שמסכים לשחק איתי. אם זה לא היה מצחיק, זה היה כואב. אירנה דוחקת את נועם והוא נשלח לנקות. סתם בזבוז, בלאו הכי הוא מנקה גרוע ודווקא אוהב להשתתף בהכנת האוכל. הסמלי שלי פה מוגן על ידי שני ספרים שסוחב איתי – אספלט קורה פה בירושלים. אני מרגיש את הכניסות והיציאות. מורן מחכה לסיגל, אחות של עופרי, כשהיא יוצאת מביתה לבית הספר. בעוד שאצל סיגל החוץ הוא המשך שליטה, יציאה מבסיס הבית למתקפות אקראיות על מי ומה שמרגישים לה כראויים לקבל את נחת זרועה, מורן נמצאת במצב הגירה-כוננות על תמידית. מורן חייבת את החוץ כדי לא להשתעמם, לא להיטרף עם עצמה כשהיא בבית. דיירי הדירות מפחדים משישבת משתי סיבות: שעמום וכן/לא קשר עם המשפחה שבאה לביקור או שנוסעים אליהם. בעזרת דוב, המאהב שהוא גם סוד משמעותי שלא מגלים לאמא הנודניקית ולא מבינה, אוחזת מורן באמת של ההתענגות עם הגוף. בחוש אינטואיטיבי היא מרגישה שנוסף לה עוד משהו, כוח וידע שאין לסיגל, שרק מסוגלת להישאר בגבולות המצומצמים של הפעלת טרור על סביבתה. היוזמה לעימות/מפגש שלה לבד עם סיגל נדחף מתוכה, היא עצמה לא יודעת למה מעבר לכך שהיא לא יכולה להשאיר את המצב כמו שהוא, ובעצמה מופתעת כשסיגל מופיעה. השיחה שמתפתחת בינן היא של שוות, משהו שלא היה קיים ולא יכול היה להתקיים לפני שמורן עברה בעזרת דב ממצב ילדה למצב אישה. טוב שעל זה אני חושב ולא על הספר השני. אספלט מאפשר לי לבחון את היחסים בין איבט החדשה, שיש לה חדר בדירה שהיא מפחדת להימצא בה אבל קיומו נותן לה כוח. מחר תגיע ברדוגית מאשפוז ויתחילו מכות בינן. הלב קצת נחמץ. עקיבא קורע אותי במטקות ובזכות זה הוא אוהב לשחק איתי. הגז דפוק והביצים מתבשלות רק אחרי שהם גמרו לאכול. דודו טרף את שאריות העוף ונועם אמר שהוא לא רוצה לאכול, שהוא לא אוהב את האוכל, שיש לו כסף והוא יכול לקנות.

היא שאלה אותי איך אני כזה נלהב שהיא לא מכירה אותי ככה. אמרתי לה במכונית אראה לך ולפני שנפרדנו הקראתי לה את פרק 20 – הרועה האכזרי – חבורת חלומות בעב"מ/ג'יימס באלארד

....לפתע התחזק האור. הייתי באמצע הפארק. הכול היה ברור וחד – כל פרח ועלה, כל ענף של עץ ערמון נראה כאילו עוצב בנפרד כדי להתאים למוקד עיני. רעפי הבתים המרוחקים מאות מטרים ממני, טיט הלבנים, כל זגוגית חלון, לוטשו לבהירות מוחלטת. דבר לא זז. הרוח שככה והציפורים נעלמו. הייתי בודד בעולם ריק,עולם שנוצר בשבילי והופקד בידי. ידעתי כי זה העולם האמיתי הראשון, גן שקט בפרבר של יקום ריק ובלתי מאוכלס עדיין, אשר אני הייתי הראשון שנכנס אליו, ואשר אליו אוכל להביא את תושבי צל-שפרטון שהותרתי מאחורי. סופסוף הייתי חסר פחד. פסעתי בשלווה אל תוך הפארק, מביט אחורה אל טביעות רגלי, הראשונות על דשא רענן זה. הייתי מלך של לא כלום. הסרתי את בגדי והשלכתי אותם בין הפרחים. פרסות דשדשו מאחורי. צבי התבונן בי מבין הלבנים הכסופים. נעתי לקראתו, שמח לפגוש בעל חיים כלשהו, וראיתי צבאים ואילים אחרים, צעירים וזקנים, נעים דרך היער. עדר של יצורים עדינים אלה עקב אחרי על פני הפארק. כאשר הם התקרבו אלי, ידעתי כי הם מהווים את האחרונה בשילוש משפחות בעלי החיים- היונקים, הציפורים והדגים, המושלים יחדיו במים, באוויר ובאדמה. כל אשר נותר לי היה לפגוש את יצורי האש...

קרניים פרצו מראשי. מפלחות את האוויר דרך תפרי גולגולתי. רעיתי בדשא הרך, מתבונן בנקבות הצעירות. עדרי התנודד סביבי, רועה יחדיו בשלווה. אך הפעם הרעידה תחושת מתח את העלים והפרחים. שקט מחושמל תלה מעל לפארק השקט, מרעיד את אור השמש החם. בהובילי את עדרי אל העיר הנטושה, הבטוחה, נגעתי בנקבה צעירה ובעלתי אותה בעווית מרוגשת. הזדווגנו באור הברוד, ניתקנו ודילגנו יחד, הזיעה והזרע שעל חלצינו מתערבבים במרוצתנו. העדר בא בעקבותי.... "

[ע"מ 100, תרגום: יורם שרת]

ב. יומנאיצ'ק

1. דוג'ו – ספיישל סיום גשקו עם הסינים 2.קארבר- לא 3. ים – פעם מים כבר לא זוכר 4. ספרות עברית – מסלול/ מיכל פיטובסקי 5. מתורגם – חברת החלומות בעב"מ/באלארד, האשה משבט טונטו/אלמור לאונרד 9. מדיה- לא, סופסוף יש מחשב רק שהחיבור בינו למקלדת פאקנקאפוט 10. מדיה ישראלית – לא 11. נגינה- פסנתר 12. רב מכר – פרק ז ויטאלי יורד לדרך יפו מזהה את הטעות בזיהוי ואז מתחיל לרוץ

ג. יומנאירשת