סופשנחת

יש כאלו שלהם העבודה היא ציווי מוסרי. עבורי רק ההקלה בסיומה מצדיקה את אי הנוחות, האימה שכרוכה בה. השמחה לחזרה מחיים מלאי שגיונות של אחרים לחיים מלאי שיגיונות פרטיים, מוכרים עד לזרא עד לפני המשמרת ועתה, חדשים ורעננים. יופי היי הווו..160 קמ"ש בכביש פתוח, צפיחית בדבש ברדיו, משאיר את ערפילי ירושלים של בוקר לחמימות הלחה של שפלת החוף. כצפוי, אחרי מוות במשפחה/קנאוסגורד אי אפשר סתם לעבור ספר או למלא את הזמן בסדרה. חזרתי וקראתי את עריק/עילי ראונר. בקריאה חוזרת ההפתעות מגיעות מכיוונים חדשים. אי אפשר היה להימנע מלחשוב מה עובר על מתבגר ישראלי בן 21 לעומת נורבגי בן גילו, ומאיזה גיל החיים מכבסים אותנו כך שלאום/דת/מקום נתלים בשוויוניות אנושית על החבל. "עכשיו אני לבד, אני צריך להית לבד, להישאר לגמרי לבד בגיל עשרים ואחת, זה מה שנשאר לעשות, זה הצחוק הנורא. אני שוכב על המיטה, מתכסה בשמיכה, אני מתבונן בתנוחת הגוף שלי. שעה אחת, שעתיים, עשר שעות, יממה שלמה, רצף של זמן בלתי ברור, אני מחפש את התנודות הסמויות של השכחה, זה מה שאני עושה בגיל עשרים ואחת בשדירות אמיל זולא. אמרתי לאירנה שזה מצריך עבודה, היא לא מבינה, היא לא מבינה שאני צריך לחכות, שאין לי ברירה, שאני מחכה שהדבר הזה יגיע. משהו יקרה, האפשרות של הכתיבה שלי, אני יודע שבסוף משהו יגיע ואני אטבע. אמרתי לאירנה שאני צריך לכתוב כדי לשים לזה סוף, כדי למחוק את עצמי – להיפטר מלידת הבשר, זה מה שאני רוצה, לשבת ולהרכין את הראש על המילים. לכתוב, אירנה, לכתוב כדי לגמור את הרעש הזה, עם כל מה שמעיק, עם כל מה שמפריע לראות ולהרגיש ולנשום. הנה החלון ייפתח פתאום והחדר החשוך יתבהר. זה מצריך עבודה, אמרתי לה, לדחוק את החיים עד הסוף, ללמד את עצמך לחיות, לכתוב כדי לחיות מחדש, כדי להתהוות – אם רק הייתי יכול לגלות את התנועה, את הדרך, להפקיר את עצמך להתנסות, לצאת החוצה! כמה זמן עובר באותו המקום ובאותו הגוף – צריך לחיות, להתחיל לחיות, לדעת איך עושים את זה" [עריק/עילי ראונר עמ' 100] הבשורה הרעה שהארית צריכה להתאשפז לארבעה ימים בגלל נזילת שמן בציר ההגה והבשורה הטובה שזה כלום לעומת הצרות של אחרים ואתה בלאו הכי לא אכפת לך [אמרה לאה במוסך] #סופשנחת