שנת הבוב; התעכברשות; פרק א
כשמתחילים להביט על פרפרים רואים כדרך אגב המון יצורים אחרים, ממשפחות אחרות. רואים דבורים, זבובים, חרקים, צרצרים וגם שהם, הפרפרים, למעשה לא נמצאים רוב הזמן. יש שמש בשבת הזאת. יצאתי בצהריים מוקדמים לפני שתיעלם ולאחר שכתבתי ולראשונה הכנסתי [בהצלחה חלקית] דו"ח ביקורים למערכת הדוחות החדשה של אביבית. יצאתי לניטור. מוכן לכלום פרפרים ומבחינה זאת לא התאכזבתי. לא היו כחליל או לבנוני שהם שני השמות היחידים שהצלחתי לזכור [ אומנם בלי יכולת לחבר דימוי ואפיונים] כשמצאתי אצל אסף גרסה קומפקטית של ספר הפרפרים שכתב אבא שלו. ירושלים היתה מרפא מהיותה מנתקת, מסירה אחריות ממה שזה לא היא. מה שקורה מחוץ לירושלים נשאר מחוץ לירושלים, בפנטזיה. היו המון התפתחויות בכל הגזרות ברקע של א- גב תפוס מפעילות הסקי שמיאן להשתחרר, ב- חזרה למריפואנה ג- אילוצי האירועים הקרבים. ועל זה אפשר להוסיף את החזרה המבורכת לביתי שהוא מצברי, שאני יודע שאשאר, שזה מה שאני רוצה, שלא רוצה יותר, ולהחסיר את העובדה שמשבוע שעבר, למעשה מעכשיו לפני שבוע, ניתקנו קשר. היא התרגזה שאמרתי שאני לא יוזם שיחות ומשם זה התפתח. אותי הגניב שבבוקר [שבת לפני שבוע] היא סיפרה על גושים שנמצאו אצלה במערכת הפנימית וששני צעירים נלכדו למוות במעלית. סיפור איום בשידור חי שאירע בשכונת התקווה בתל-אביב. איך אפשר לריב במצב כזה. אפשר גם אפשר. כמובן לא ויתרתי. אתמול ראיתי שהיא עשתה לי לייק לסופשנחת ואחרי 24 שעות שכללו ויכוח קצר ושורף עם אמא שנעלבה על שזלזלתי ברעיון שלה שאסע ברכבת [כמובן שרעיון הרכבת הוא רק קצה הקרחון של הסיפור עלאק האמיתי. הנקודה היא שכל כך מעצבן שמעצבן אותי לריב איתה שאין לי אלא להתגלגל על הלופ עד שהענן העכור יחלוף. היה מעניין לראות כמה זה משפיע על הרצון שלי להגיע לארוחת ערב המשפחתית שעידו עשה בבית החדש של משה. דווקא בגלל קנאוסגורד אני לא רוצה לנצל את האפשרות הקלה וזה להיעלם להם לגמרי מצד שני רעבאק כמה אפשר להרגיש כמו קורבן ומצד שלישי, אם לא הם מי כבר מסוגל לחדור את השריון שבונה סביבי. עד הארוחה הספקתי לבדוק שאין אף 1 ביונג יידיש כדי לסגור תאריכים לאירוע גינצבורג בתערוכת הבחירות ואולי גם לאירוע וואלאס, ואולי כדרך אגב...לסגור תאריך להשקת ספר השירה של איתי רביד [שהיה כמובן נסער מזה שאיתי מדברים ביונג יידיש ואיתו לא...כאילו יש להם זמן ללבטים שלו] גם היה נחמד ומחמם לב לסגור דברים עם יונתן וצוות הווי שפירא וויב, טנטטיבית אומנם אבל עדין נחמד. אחרי זה הלכתי לנס. הוא קנה בידורית מעולה לבתלם. עכשיו נכון לרכוש משפר הקלטת סאונד. מסתבר שיש מוצר כזה שמיועד לכאילו שרוצים להקליט חזרה בלי לשלם לטכנאי אולפן. בשלב הזה היה ברור שלא אחמיץ את הארוחה והלכתי לתת לתמי את "מוות במשפחה", מעניין מה היא תגיד. מסתבר שהיום [אתמול] היה היארצייט של אמא שלה. דיברנו על אמא שלה. תמרה סיפרה שהיא קוראת את הדף של הרוסיות שמספרות על הקליטה בישראל ושזה כל הזמן מעורר אותה לחשוב על אמא שלה שעלתה בגיל 15, על הירידה מאיגרא רמה. כמובן שהגעתי ראשון לעידו. וגם הלכתי לפתוח את הדלת לרעות וההורים במקום נור [אקדח במערכה ראשונה]. עומר הגיע, נעמד ליד רעות ואמר הגעתי לאגף הלא מתחבקים ואז הלך להתחבק עם עידו שהתמרח עליו כמו דמות באיזה סיטקום עכשווי. הוא באמת כזה.
מספר אירועים ראויים לציון בארוחת שישי המשפחתית: הבית מצוין. שני מפלסים, מרפסת סבבה לגמרי. היה לי קר ולא נוח, כל הזמן רציתי להסתלק, חתן השמחה,משה, לא אכל אלא שתה קפה שחור בלבד [משום מה נראה לי חשוב לספר] עידו לא רצה לסדר את השולחן. לטענתו הוא עבד מספיק.כיוון שאף 1 מדמויות ההוריות בסביבה לא רצה לנקוט איזה עמדה יצא שאני הבאתי צלחות, נסי פיזר את האוכל והפקק השתחרר. בינתיים. נור רצתה שמישהו יעביר לה סמרטוט כדי שתוכל לנגב משהו שנשפך מרצפת המרפסת. לא בא לי קול הציווי שלה, ושהיא לא טורחת לזוז ממקומה להביא את הסמרטוט. היא היתה בהלם מהסירוב, והתעלמה ממני עד אמצע הארוחה. כמובן שהיא לא זזה ממקומה עד שמישהו, נסי או עומר, צייתו בחפץ לב והביאו לה את בקשתה. אמא סיפרה על השכן מרחוב התקווה, זה שקנה את הדירה של רעות. מסתבר שהוא חזר מקניות, נכנס למעלית ונפל. טכנאי המעלית הגיע לבצע תיקון ושכח לסגור את הדלת. הלא פחות נורא בסיפור זה שהטכנאי כלל לא הוזמן לבניין. הוא הוזמן לבניין השכן רק שהוא התבלבל. הסיפור הזה הרס אותי והרגשתי שממש ממש חייב לזוז. מרוב לחץ שכחתי את התיק של המחשב אצל עידו ונמלטתי. לפני יבנה הרגשתי שמשהו חסר לי אבל בשלב הזה כל מה שרציתי זה הביתה הביתה
1. דוג'ו – פעמיים 2. קארבר- לא 3. ים – לא 4. ספרות עברית- טיט/ד. בורשטיין 5. מתורגם – לרקוד בחשיכה/קנאוסגורד, איים ברשת/סטרלינג 6- בדיוני, אנגלית במקור- לא 7. עיון – לא 8. קומיקס – לא 9. מדיה- לא 10. מדיה ישראלית – לא 11. נגינה- נפתח הפסנתר 12. רב מכר – פרק ט וניאו סיפור
פרק ג. יומנאירשת
Vardhan Le Zuz 6 בינואר · הסלטה שהביא הקוף ללב נתנה מספיק תאוצה ....אופפפפ איזה מזל שמיקי ייבש אותי שעתיים וחצי מחוץ למשרד. ביקשתי ממתי שיצטרף אלינו והוא פתח את עיני לקבוצת העיוורים שהוא למעשה אמן הבית שלהם. סוג של. אחת ל...גלי זעם תיעלו דרך דרך רובין למתי למצבי וכיו"ב. זה רק נדמה לי שהיא צולעת? דווקא זמן טוב להירגע שם ליד שעון נוכחות שהוא כבר להעביר אצבע, במקום כרטיס. מממ...זה רעיון,..לא קורא עיניים אבל כבר התקדמות. מתי זז ואני נשאר. לא מאמין הפסדתי אימון 1 ....אני לא הולך להפסיד את השני מתערבב גם תפסיד את השלישי. שתוק ותמשיך לשחות ליד השעון. מיקי אומר מה שאתה רוצה..נמשיך...אותו נוהל. הסחנו שיח אקדמיה היסטריה רק לא קליני ומועצם רגשית נפלטנו החוצה. מערת רשת המשי, אחד המועמדים הרציניים בבית שנות ה- 60 בגביע סרטי אומנות מלחמה. #עכברוש.ה.שית
Vardhan Le Zuz משתתף בDeep Roots #214 - Matan Dorembus. 7 בינואר ·
רובין ואני צולעים. כל אחד מסיבותיו שלו. סטטיסטית זה קורה, אפשר לחשוב... אבל במקרה של זמן הפקה, כשמציאות טופחת טופחת טופחת שמיים בלי ענן סימן. קיבלתי מפתחות לחללי תצוגה בתחנה המרכזית. פתאום הם לא נראו לי. שני חללים לידם נראו לי הרבה יותר נכונים. למתי לא אכפת. מה שאתה רוצה, רק תגיד אם מיקי יסכים. בגלל שמפחד לשאול, אסור לי לדחות....אהיה חייב לדא״ל הערב, מחר. השלט של מצעד צינורי הגשש החיוור יצאה יפה אבל כמו שמיכל הזהירה: הqr לא קריא....פאק. איך שהיא כתבה, הרחתי צרות במצעד. העדפתי להדפיס, להיווכח שה qr לא קריא, ולשים עליו רטיה. העיקר שכמו ילד צמא לתשומי אניח על השולחן במרכז. ממממ....באימון תרגלנו הרבה יין. בסיומו, חוץ התשומי לא השתנה כלום בגב. מצב הרוח השתפר, זה כן. טוב כבר משהו. בקפה יש מוסיקה, בחוץ קשוח ובפנים צפוף זזים ונדחסים. מיץ גינה על חשבון הנפקה, המוסיקה והצחוקים מקפלים אותי לכיסא מול העמדה. הכיסא מחבר אותי להיגיון. זה לא בריא לעכברוש, הוא לא עוזב, מתמיר לחולד ועכבר...אנחנו במלחמה....אופפפפ איזה מזל שהבריזו לי או שלא...#התעכברשות פרק א
