שנת הבוב; בובסקי פרק א
22 בדצמבר 2019 · 09:00 כזה מדויקוש אלוהימה תשמור...דוחה עוד קצת לקדש רגע מכונן: אשרור כרטיס הטיסה. פעולה פשוטה, מאתגרת מפחידה, שדויד עושה צ'יק צ'אק. לא יכול, יותר מאוחר מקצין בעלייה לרגל, הנסיעה להרים התפלפלות בסקי טעונה כזה פאקנערך פאלי שגורם לסימפטומים כהצצה קבועה בדרכון לראות שהוא בתוקף , מחשבה רודפנית חוזרת שלא אטוס ולא אחזור עם אטוס שתישאר שם גם אחרי שאעשה ביטוח. ברור שלא עשיתי ביטוח, למה שאעשה אם אפשר לדחות, לחשוב על צ'יק צ'אק באנג באנג יישום שיאפשר לנשום לרווחה. עכשיו ממש לא נושם לרווחה. הלוואי שיעצרו אותי וכך כל הדרמה תעבור מעל ראשה. היא אפילו לא תדע. סתם הלך לכמה שעות וחזר..הו איזה מזל לא עונים בשום מקום #בובסקי חגים פרק א
Vardhan Le Zuz נוסע אל גיאורגיה מ-Terminal 1. 23 בדצמבר 2019 · לוד, מחוז המרכז ·
רובין הרגישה שמשהו לא כשורה עם כל האריזות האלו ובפרידה בדלת , סירבה לחיבוקינשיקה ונמלטה לחדר שינה של דודה חיה. איטס גואינג טו בי טאפ...נהג המונית הוכיח אחריות, חסך ממני להגיע לטרמינל הלא נכון ובנכון, 1 האינטימי שלי, הובלתי בזריזות ויעילות מפתיעה לשער החוצה שצמוד לתפאורת לוח מודעות עירוני של פעם ....הו גודאורי היר איי קאמ
Vardhan Le Zuz נמצא בClub-2100 24 בדצמבר 2019 · Gudauri, מצחתה מתיאנתי, גיאורגיה · העליה לרגל עלתה שלב
#בובחג פרק א
Vardhan Le Zuz נמצא בGudauri • გუდაური 25 בדצמבר 2019 · Gudauri, מצחתה מתיאנתי, גיאורגיה · מאתמול יורד שלג. אבל כל כמה שירד לגולשי כריסמסניוייר הוא ככול הנראה לא ממש יספיק לחווית גלישה מושלמת . לעומת זאת כיוון שבניו אייג׳ להתפלפלות בהר הכול מספיק, ותנאים חיצוניים הם רק הסחה מעליה לרגל להר הפנימי, אני מסודר. בכלל אני מסודר. כמו אחרי תפיסת גל, שלג מצליח לשלוף ממני חיוך שמזכיר לי את עצמי מפעם, אדיוט תמים לא אדיוט בכוונה. ויש את ילדות של קרל אובה קנאוסגורד, שמהעמוד הראשון רוצה לכתוב עליו ומכיוון שיותר כייף להביט על השלג מהחלון מאשר לגלוש עליו , כבר עוד מעט מסיים אותו. ההזדהות איתו גורמת לי לפעמים למבוכה. הבכיינות שלו מקלה על הבכי שפורץ בין שהוא שולף דוגמאות לפחד המשתק מאביו, לסגידתו לבנות, להתעללויות החברתיות שהוא עובר. הוא גם לא חוסך בלפרט את שחצנותו, ערמומיותו, צדקנותו, התנהגותו האכזרית, וההרס שמתפרץ ממנו בתקופות שאביו נעדר מהבית. האב המורה, חבר בועדות ציבוריות ופעיל פוליטי, עם מנעד דיבור שנימתו משתנה כשהוא מפנה אותו לילדיו, לאחיו והוריו, לאשתו, לתלמידים שלו, לשכניו ולחבריו לעבודה. ״בתחילת דצמבר, שלושה ימים לפני יום ההולדת שלי ויומיים לפני שובה של אמא הביתה, ישבתי בבית השימוש וחרבנתי כששמעתי פתאום את צליל מכוניתו של אבא פונה אל שביל הגישה ונעצרת, אבל בעקבותיו לא נשמע הצליל המוכר לא פחות של דלת נפתחת ונסגרת, אלא של צלצול בפעמון הכניסה. מה קרה עכשיו? מהרתי לנגב את התחת, הורדתי את המים, לבשתי את המכנסיים, פתחתי את החלון מעל האמבט והוצאתי את ראשי. אבא עמד מתחתי, לבוש במעיל רוח חדש. הוא לבש מכנסי ספורט הדוקים המגיעים עד מתחת לברך ולרגליו היו נעלי סקי כחולות ולבנות. כל הפריטים היו חדשים. ״קדימה, בוא!” אמר . ״הולכים לעשות סקי!״ התלבשתי במהירות יצאתי אליו, הוא היה עסוק בקשירת המגלשיים ומוטות הסקי שלי לגגון, לצד זוג חדש ונוצץ של מגלשי עץ ארוכים מסוג ספליטקיין. ״קנית מגלשיים?״ שאלתי ״כן״ אמר. ״נכון שזה נהדר? עכשיו נוכל לגלוש יחד.״ ״נכון,״ אמרתי. ״אז לאן נוסעים?״ ״נקפוץ לקצה האי,״ אמר. ״להובה.״ ״יש שם מסלולי גלישה?״ ״שם, כן!״ אמר. ״המסלולים הכי טובים נמצאים שם.״ הייתי מסופק, אבל לא אמרתי דבר. התיישבתי לידו, הוא נראה זר כל כך בבגדיו החדשים. נסענו להובה, לא החלפנו בינינו מילה עד שעצר את המכונית ויצא. ״הגענו!״ אמר. ....אחרי שהוריד את המגלשיים מגג המכונית הוציא מזוודה קטנה מלאה בציוד לשימון המגלשיים, גם אותה הוא קנה, ואחרי שקרא את התווית בגב אחת השפופרות סבר שהיא המתאימה לנו ביותר, ולפיכך שימנו את המגלשיים בשעווה כחולה של סויקס. נדרש לו קצת יותר זמן ממני להדק את המגלשיים לרגליים, ניכר שלא היה מורגל בקשירתם. לבסוף תחב את ידיו ללולאות מוטות הסקי. אבל הוא לא עשה זאת מלמטה ובכך הבטיח שהלולאה לא תחליק מאליה במקרה שנשמטת האחיזה במוט. לא, הוא השחיל את ידיו היישר לתוך הלולאות. והרי ככה ילדים קטנים שאין להם מושג מחזיקים את המוטות! המראה היה מביך, אבל לא יכולתי לומר דבר. במקום זאת הוצאתי את ידי מהלולאות והשחלתי אותן בחזרה פנימה, כדי שאם במקרה ישים לב יוכל לקלוט איך צריך לעשות את זה. אבל הוא לא הביט בי, הוא הביט לעבר רכס ההר הקטן שמעל למכרה החול. ״קדימה, הולכים!״ אמר. אומנם מעולם לא ראיתי אותו גולש בשלג, אך גם בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי שהוא בעצם אינו יודע איך. הוא לא גלש כשהתקדם אלא הלך כפי שהלך על רגליו, בצעדים קצרים וכבדים, שבנוסף על כך גם היו מהוססים, כי מדי פעם הקפיא את תנועותיו ונאלץ לנעוץ את המוטות בקרקע כדי לא ליפול. חשבתי שזו אולי רק ההתחלה, שבקרוב ייכנס לעניינים יחזור להתקדם כמו שצריך, כלומר לגלוש בין המסלולים. אבל כשעלינו לגב הרכס שממנו אפשר היה להשקיף על הים בין העצים - ים אפור עם גלים לבנים מקציפים - והתחלנו להתקדם במסלולים, הוא המשיך באותו אופן. מדי פעם הסתובב אלי וחייך. כל כך ריחמתי עליו שכמעט פרצתי בקריאות שבר. אבא המסכן, אבא המסכן, כל כך מסכן. בה בעת חשתי מבוכה, אבא שלי לא יודע לעשות סקי, וכל הזמן הקפדתי להיות במרחק מה מאחוריו כדי שעוברים ושבים אפשריים לא יקשרו אותי איתו. הוא סתם אחד שהולך שם לפני, תייר, אני יצאתי לגלוש לבדי, אני מקומי, אני יודע מה עושים. המסלול הוביל שוב לתוך היער, אבל אף שמראה הים נעלם, רחשו המשיך לרחף בין העצים, עולה ויורד, וריח מי הים ואצות רקובות אפף אותנו מכל עבר, התערבב בריחות החורף הקלושים של היער, שמתוכם הברור מכולם היה התערובת המשונה של ניחוח השלג, רקוב ועדין בעת ועונה אחת. הוא נעצר ונשען על המוטות, נעמדתי לצידו. אוניה שטה באופק, השמיים מעלינו היו אפורים בהירים. כתם חיוור, אפור צהבהב, מעל שני המגדלורים בתוראנגן חשף את מיקומה של השמש. הוא הביט בי ״הכול הולך חלק?״ שאל. ״לא רע,״ אמרתי. ״ואצלך?״ ״כן, בהחלט,״ אמר. ״ מה אתה אומר, נמשיך, עוד מעט נצטרך לחזור. צריך גם להכין ארוחת ערב. אז קדימה, צא לדרך!״ הסדר החדש הפך את הקערה על פיה בתוך ראשי. אם הוא יתקדם מאחורי הוא יראה איך אני, שיודע איך גולשים, עושה את זה ויבין עד כמה הסגנון שלו מגושם. ראיתי כל תנועה שלי מבעד לעיניו וסכינים כמו דקרו את תודעתי. כבר אחרי כמה מטרים האטתי את הקצב, התחלתי לגלוש בתנועות אטיות ומקוטעות יותר המזכירות את תנועותיו שלו, רק לא עד כדי כך מגושמות, כי אז היה תופס מה אני מנסה לעשות והמבוכה היתה גדולה יותר. לרגלינו היכו הנחשולים המקציפים באטיות בחוף חלוקי האבן. פה ושם העיפה הרוח את השלג מעל האבנים וסחררה אותו באוויר.שחף שט לו בשמיים בלי להזיז את כנפיו. התקדמנו למכונית, ובעלייה הקטנה האחרונה צץ במוחי רעיון, שיניתי את הקצב, התקדמתי כמה מטרים בשיא המהירות, העמדתי פנים שאיבדתי את שיווי המשקל והטלתי את עצמי בשלג לצד המסלול. קמתי מהר ככול שיכולתי וכשחלף על פני נעמדתי וניקיתי את השלג מהמכנסיים. ״צריך לשמור על יציבות,״ אמר. נסענו הביתה בדממה וחשתי הקלה כשסופסוף נעצרנו מול הבית ומסע הסקי שלנו הגיע אל סופו. גם כשעמדנו בפרוזדור הכניסה ופשטנו את בגדי הסקילא אמרנו דבר אבל פתאום, כשפתח את הדלת המובילה לגרם המדרגות פנה לעברי. ״תארח לי לחברה כשאכין את ארוחת הערב,״ ציווה. הנהנתי ועליתי בעקבותיו. בסלון נעמד והסתכל על הקיר. ״מה זה, לכל הרוחות?״ שאל. ״ראית את זה קודם?״ שכחתי לגמרי מהפס שהותיר התפוז. התדהמה שלי כשהנדתי ראשי לשלילה היתה כנראה משכנעת, כי תשומת לבו הוסטה ממני כשרכן קדימה והעביר את אצבעו על הפס הדק. אפילו הדמיון שלו לא היה מפותח דיו לנחש שאני הטחתי תפוז ברצפה בדיוק שם, בפרוזדור מחוץ למטבח״ [ ילדותי/קרל אובה קנאוסגורד ע״מ 304-6]
