סופשנחת

איך שרמזה שתגיע אם המזגן יעבוד הופה קולולולולו תדיראן התעשתה. רובין נדבקה למשב רוח הצונן ולא זזה עד שקיעה אצלי מרק ומצב נורבגיה #סופשנחת

"....יכולתי להעמיד פנים שאני לא בבית, שהלכתי להצגה יומית בקולנוע או לקניות או שאולי אני עדין בעבודה, כלומר עובד במשמרת בוקר, אבל את האפשרות הזאת היא הייתה בודקת מראש, וחוץ מזה התגעגעתי אליה. פתחתי איפה את הדלת. "היי," אמרתי. "היי" אמרה, "הנה אתה," כי נתתי לה לחכות זמן רב. "תיכנסי," אמרתי ופסעתי הצידה. היא חצתה את מפתן הדלת. היא לא היתה חביבה ולא כעוסה, אבל על פניה היתה אותה הבעה קצרת רוח במקצת, הבעת בוא-כבר-נגמור- -עם השטות-הזאת שעטתה על פניה לעיתים קרובות. חצינו את הפרוזדור הקטן ונכנסנו למטבח. זה היה החדר היחיד המסודר, אבל זה לא היה רע בכלל, כי היה לי רק חדר אחד ושם נמצאו רוב חפצי, ערמות על ערמות, עלי להודות. "אתה מרושש?" שאלה. "לא," אמרתי. "האמת שלא." "לא, אני מניחה שלא," אמרה והניחה את השקית הלבנה על שולחן המטבח. היא העיפה מבט ב"אבשלום אבשלום" שהיה מונח שם. "הוא כבד, הספר הזה," אמרה. "מסכים לגמרי," אמרתי, "אבל הוא גם די טוב." "מובן שהוא טוב. אבל אני מתביישת להודות שלא קראתי אותו עד הסוף," אמרה, ואם להודות על האמת, גם אני לא אצליח לקורא אותו עד סופו, בזה הייתי די משוכנע. ואף על פי כן באמת חשבתי שזה ספר מעניין, אפילו אם לעולם לא אגמור אותו. זה מה שהיה מוזר כל כך, וזה בכלל לא היה חשוב. בעזרת שלוש אצבעות פתחה את השקית הלבנה והוציאה מתוכה מגש קרטון קטן ועליו שתי פרוסות עוגת נפוליון. נעצתי בהן את מבטי ולא ידעתי מה לומר. לא ידעתי אם זה משמח אותי. לא אם ידעתי אם זה מביך אותי. "מברגרסן," אמרתי, והיא השיבה: לא, העוגות לא משם." ואחר כך הוסיפה: "אין לך קפה?" "בטח שיש." "אז תרתיח מים בקומקום, ובוא נתחיל כבר." עשיתי כדבריה, והרגשתי שאני לא מצליח לעשות שום דבר שהיא תאמר לי תחילה מה עלי לעשות. הרתחתי מים לקפה וראיתי שהיא מתבוננת בידיים שלי, לראות אם אולי כבר השתנו, ואכן הן השתנו, הן היו אדומות וסדוקות וקצת שחורות תחת הציפורניים, והיא הבחינה בזה, ושרירי גופי היו עדין נוקשים בגלל כל התנועות הפתאומיות והמשאות הכבדים שלא הייתי מורגל בהם במשך שעות רבות כל כך ברציפות, מדי יום ביומו במשך חודשיים, עשרים וארבע שעות ביממה, כך היה נדמה לי, אבל לא חשבתי לדבר על זה אם לא תשאל, והיא לא שאלה. הצצתי בשעון... [ארור אתה נהר הזמן/פר פטרסון תרגום: דנה כספי]